מגיע לילדים יותר טוב מזה!

מאז המקרה הנוראי הפנים של יסמין המתוקה מלווים אותי לכל מקום ואני מנסה להבין איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו שולחים את ילדינו לשדה קרב בכל בוקר ומקווים שישובו בשלום, ולוקחים בחשבון שכמו כל חייל שיוצא לקרב, יש סיכוי שיקרה להם משהו נוראי. ויש סיכוי שכבר קורה להם משהו נוראי אבל הם לא יודעים שזה נוראי או שאין להם איך לספר. וכנראה שנגלה את זה (או שלא) בעוד כמה שנים.

כשהייתי בכיתה ג בערך, כבר ילדה גדולה, היתה לנו מטפלת שקיבלה אותנו בצהרים כשחזרנו מבית הספר. היינו ארבעה ילדים ולה היו במטבח שלושה כיסאות. אז אני אכלתי על הרצפה. אני לא זוכרת אם התלוננתי על זה אבל פעם אחת, כבדרך אגב סיפרתי על כך לאמא שלי ומאז לא חזרנו לשם. הייתי ילדה גדולה ובכל זאת לא הבנתי שהיא עושה מעשה רע ושאני יכולה להתלונן עליה. קיבלתי את זה כמו שזה.

אז איך יוכל ילד בן שנתיים לספר ששמים אותו בעונש? שצועקים עליו? שמשכיבים אותו לישון בכוח ומעירים אותו באגרסיביות ודוחפים לו אוכל לגרון כי יש עוד 30 ילדים להאכיל וההיא צורחת וההוא עשה קקי וההם הולכים מכות???

הוא לא.

אני חושבת על הסיפורים הנוראים שרצים ברשת ומשתגעת מהמצב ההזוי הזה. אני בטוחה שאם אסירים בכלא היו מתלוננים על כזה יחס במדינה היתה רועשת וגועשת ומיד היו מטפלים בעניין. אז איך יתכן שילדים ותינוקות, שאין שום סיבה שבעולם שיקבלו כזה יחס סובלים השפלות ומכות כל הזמן והשמש ממשיכה לזרוח כאילו כלום?

כשהיינו לקראת סוף השליחות בשיקגו והתחלנו להתארגן על החזרה לארץ, תמר היתה בת 5 חודשים ובחדשות היה שוב סיפור על התעללות בגנים. הבנתי שזה פשוט לא סביר לשלוח אותה לגן ובמילא כבר התחיל להתבשל אצלי בראש רעיון המשפחתון הגמיש. החלטנו שכשחוזרים לארץ אני פותחת משפחתון וכך היה, ובמבט לאחור זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות למען הבנות שלנו, ולא רק למענן.

יש דברים שאנחנו מבינים רק כשאנחנו הופכים להורים. אנחנו רואים תינוק גדל ומתפתח ומבינים עד כמה התנאים בהם הוא גדל משפיעים על התפתחותו, על אופיו ויכולותיו. ואנחנו מבינים עד כמה חשוב לתת לו לגדול בנחת, ברוגע, לתת לו לחקור וללמוד. וכמה חשוב לתת לו את הכבוד המגיע לו, כמו לאדם מבוגר. וכמו שמוכר בחנות בגדים לא יכנס לתא הלבשה של לקוח בפתאומיות כדי לראות אם הבגד מתאים לו, כך לא נפשיט תינוק בלי ליצור קשר עין כדי להחליף לו חיתול. וכמו שאנחנו רוצים לשבת לאכול בנחת, כמה זמן שצריך, על אחת כמה וכמה פעוטות צריכים את הזמן הזה לאכול ברוגע.

וכמו שאנחנו צריכים אוירה רגועה כדי ללכת לישון ולא שיזרקו אותנו על המיטה ויחסמו לנו את הנשימה, כך צריכים גם פעוטות.

אז תגידו לי – חכמה בלילה, אנחנו יודעים את כל זה, אבל לפעמים זה יוצא משליטה.

אז נכון, ילדים יכולים להיות מעצבנים לפעמים. ממש מעצבנים. הם חוטפים אחד לשני דברים, הם נושכים לפעמים. הם יכולים להשתטח על הרצפה בצרחות כי לא הרשינו להם להדביק מדבקות על הקיר או לשים את האייפון באסלה או לא יודעת מה. וכשזה קורה בגן עם עוד 10 ילדים וכל אחד מהם צורח מסיבותיו שלו זה יכול לשגע גם את הפיל הכי רגוע בג'ונגל. אבל אסור שזה יקרה.

השבוע קרה לי מקרה במשפחתון: ילדה אחת בכתה כי היא רצתה את אמא, אחד בכה כי לא הסכמתי להדביק מדבקות על השידה ואז תמר שלי הצטרפה לצרחות כי יאללה ניתן בראש. חייכתי אליהם וניסיתי להרגיע ולפייס ורק ניסיתי למצוא דרך להרגיע את המצוקה שלהם. ולא כי אני צדיקה גדולה, אלא כי כך צריך. וזה גרם לי להבין משהו: לא לכולנו יש סבלנות. סבלנות זו תכונת אופי. אולי אפשר לשכלל ולפתח אותה ואולי להרחיב את המנעד שלה אבל בסופו של דבר יש דברים שאי אפשר לעשות בלי סבלנות. אחד מהם הוא עבודה עם ילדים. ואולי בעצם "מבחן הקבלה" שצריך לעשות לגננות הוא מבחן סבלנות. מתי הסבלנות שלהם פוקעת ואיך זה בא לידי ביטוי.

הילדים שלנו מעבירים שעות רבות במסגרות ונכון שהבית הוא זה שנותן את הטון העיקרי אבל הגן נותן (או לוקח) כל כך הרבה מאישיותו של הילד המתפתח. אנחנו, המבוגרים, מהווים עבורם בסיס בטוח ודוגמה חיה לכל מה שהם יודעים.

אנחנו, ההורים והמחנכים חייבים לדעת ולהפנים שאנחנו דמויות לחיקוי.

כשילד חוטף צעצוע מחברו אני לא יכולה לחטוף בחזרה כי אז הוא מבין שכך נוהגים. אני חייבת לעצור ולהסביר עד שהילד מבין ומחזיר את הצעצוע בעצמו. זה נשמע אולי קשה אבל עם קצת סבלנות זה עובד.

כשהבוס שלכם רוצה שתבצעו משימה הוא לא מתפרץ למשרדכם וצועק שתעזבו את הכל אלא מחכה שתתפנו אליו ואז משוחח איתכם. כך כשאנחנו רוצים לבקש מהילדים לסדר את המשחקים/ לערוך את השולחן/ כל דבר אחר, אנחנו צריכים לפנות אליהם בצורה נעימה ופשוט לדבר איתם. כך אנחנו מלמדים אותם את תרבות הדיבור והסבלנות כלפי האחר.

אז אני לא פה כדי לספר כמה אני צדיקה. ואי לא פה כדי ללמד אף אחד איך מחנכים ילדים. אני פה כדי לקרוא לעוד אמהות (וגם אבות) כמוני – שרוצים לגדל את ילדיהם בעצמם, אבל רוצים לתת להם סדר יום קבוע, חברה קבועה וגם להתפרנס – וכל עוד אין פיקוח וכל עוד קשה לסמוך על מישהו זר שישמור לנו על הילדים – בואו נעשה את זה ביחד! זה לא חייב להיות מקצוע לכל החיים (למרות שמי יודע, עוד תתאהבו בזה). זה לא חייב להיות מ 7 בבוקר עד 5 אחהצ, וזה לא חייב להיות עם עוד עובדים ועם 20 ילדים. זה יכול להיות משפחתון קטן ואינטימי, אפילו רק שלושה ילדים, רגוע ועוטף, ובטוח, ומכבד. משפחתון גמיש. כך אני קוראת לזה. גמיש בשעות העבודה, גמיש בתכנים וגמיש בפעילויות.

ואם אתם חושבים מחשבות כמו: אבל לא למדתי חינוך, אבל אין לי נסיון עם ילדים, אבל הבית שלי לא מתאים לזה... תהיו בטוחים שמה שיש לכם להציע לא פחות טוב ממה שיש במקומות שתנאי הקבלה בהם הוא היעדר עבר פלילי. וגם אם אתם לא סגורים על חגים ומנהגים, זה באמת לא מעניין תינוק בן שנה וחצי מתי אוכלים מצות ומתי סופגניות. הרבה יותר חשוב שיתייחסו אליו בכבוד ובאהבה.

אז אם אתם מתלבטים, אם אתם משתעשעים במחשבה אבל לא בטוחים מאיפה להתחיל, אתם מוזמנים לפנות אלי: בפייסבוק, בטלפון, באימייל, ואני מבטיחה לענות על כל השאלות ולעזור ככל שאוכל, כי אני באמת חושבת שזה חשוב. כל ילד שאפשר להבטיח את אושרו, בטחונו ובריאותו זה רווח נקי של כולנו.