#גם אני

#גם אני

בשבועות האחרונים הפיד שלי מלא בסיפורי "גם אני". סיפורים קורעי לב ומסמרי שיער על הטרדות, תקיפות, אונס, מקרים מחרידים שקורים, מסתבר, כמעט לכל אחת מאיתנו בשלב כזה או אחר של חיינו. ואני יודעת שגם חברינו מהמין השני עברו ועוברים תקיפות שכאלה, רק שאצלינו זה כבר "בסדר" לפתוח את זה ואילו לגברים זה עדיין נתפס כחולשה וחוסר גבריות. סבלנות, בנים, בקרוב גם לכם יהיה מותר לפתוח את זה.

אז יש נשים שמדי פעם נזכרות אבל זה לא באמת משפיע על ההתנהלות היומיומית שלהן (לכאורה?), יש בנינו שזה מנהל אותן: שפוחדות להכנס למעלית לבד, שלא נוהגות לבד בלילה... כל אחת והפחד שלה. ויש בנינו גם אלו שנשאר מהן רק צל, ואולי יום אחד הן יצליחו לעשות את הצעד הענק הזה ולצאת משם אבל בנתיים זה עוטף וחונק וחשוך. ויש את אלו שלא החזיקו מעמד, שהמפלצת היתה חזקה מדי והן כבר לא פה, בנפש ואולי גם בגוף.

אבל אני רוצה לנסות ולהבין את קשר השתיקה. למה אנחנו לא מספרות, משתפות, מוכיחות? ומי מאיתנו שכן – למה זה לוקח לנו כל כך הרבה זמן?

הילדה שלי לא תיתן נשיקה לסבא רבה שלה, למרות שהוא מבקש ללא הרף. לא כי הוא עשה לה משהו, הוא דווקא מכבד ומתייחס יפה, נותן מתנות ומספר סיפורים. אבל לא בא לה. וזה בסדר שלא בא לה. והיא יודעת שזה בסדר ושהוא מספיק גדול להתמודד עם הדחייה. והיא יודעת שמותר לה להתנגד ומותר לה לסרב גם אם יתנו לה את המתנה הכי יפה בעולם.

ולמה היא יודעת את זה?

כי אנחנו מעבירים לה מסר כזה. גם במילים אבל גם במעשים, בשפת גוף, בכך שאפילו אני, אמא שלה, לא אדרוש חיבוק או נשיקה, אלא אבקש, ואם היא תסרב אקבל זאת בהבנה ובסבלנות. והיא רואה אותנו מבקשים רשות מילד של חבר לתת נשיקה, או כיף, ולא עושים פרצוף כשמסרבים לנו.

ואז אני חושבת אחורה, על הילדות שלנו:

תני נשיקה לדוד, הוא קנה לך מתנה יפה. תראה, סבתא נעלבת, היא תבכה...

זה כשאנחנו צעירים. ואז בגיל 12 אמא לוקחת אותך לקנות חזיה ראשונה והמוכרת מסתכלת ומודדת ונוגעת והמוכרות בחנות דנות במידת החזיה שלך כאילו שאת בכלל לא שם. ואז חברה ש"שומרת" לך בשירותים קולטת שכבר יש לך קצת שערות והיא מקניטה "הופה הופה, יש פה מתבגרת...". ואת מרגישה כמו פושעת וכועסת על הגוף שלך שהוא עושה לך את זה.

אבל זה מתחיל עוד הרבה קודם. אני זוכרת את עצמי עולה לאוטובוס עם בתי התינוקת במנשא ואנשים זרים שולחים ידיים, מלטפים, נוגעים, כאילו היא צעצוע. תארו לכם את התחושה כשאתם עולים לאוטובוס ופתאום איזו דודה מלטפת לכם את הראש, או את הבטן. נכון שהם חמודים וקשה להתאפק, אבל בעוד כמה שנים הם יפנימו את המסר: אנשים זרים נוגעים בי ואמא לא מתנגדת. כנראה שזה בסדר. וכעבור עוד כמה שנים: אם כולם נוגעים גם לי מותר... וכולנו מבינים את הבעיתיות במסר הזה...

ואני אומרת שהרבה מכך קשור למסרים שקיבלנו בבית. אז את העבר אי אפשר לשנות, אבל את העתיד כן. שימו לב לפרטיות של ילדיכם. אל תיכנסו להם לשירותים בלי רשות, אפילו ש"אתה הילד שלי, כבר ראיתי לך מליון פעם". אל תתייחסו בהומור לגוף המשתנה של המתבגרת שלכם. היא סופר רגישה לכל פיפס בגוף שלה. יודעים מה, בואו נלך עוד יותר אחורה: אל תחליפו לתינוק שלכם חיתול מבלי ליצור קשר עין ולהסביר, ואל תפשקו לו את הרגליים כדי לנקות בפתאומיות. בקשו ממנו רשות, אפילו שזה מרגיש לכם מצחיק כי הוא לא באמת מבין. הוא כן. הוא מבין את היחס, את קשר העין שנוצר ואת העובדה שמתייחסים אליו כאל בן אדם ולא משהו שצריך לנקות, להזיז, להפוך, תוך כדי שיחת טלפון או צפיה בטלויזיה.

תנו להם להבין שהם הבעלים היחידים על הגוף שלהם, ושהגוף שלהם, לא משנה איך הוא נראה ולא משנה באיזה שלב בחיים, הוא כלי קיבול לנשמה שלהם. והוא יקר וחשוב וקדוש. כן, קדוש, כי בתוכו שוכנת הנשמה שלהם, ומה שהגוף שלהם חווה הנשמה שלהם חווה, וכמו שההורים שלהם יתייחסו אליהם, כך הם יתייחסו לעצמם וזה המסר שהם יעבירו לסביבה.