על הסללה מגדרית ומתנות יום הולדת
אני לא זוכרת מתי התחלנו להתעסק במגדר. אולי ההתעסקות הזו לא היתה קיימת כשהייתי ילדה ואולי פשוט לא הייתי מודעת אליה. התחלתי להבחין בכך באופן מוחשי וממשי כשגרנו בשיקגו ובתי אלה נולדה. רציתי לקנות לה בגדים וצעצועים וכל חנות שנכנסתי אליה היתה חצויה במרכזה כשבצד אחד בגדים וצעצועים ורודים לבנות ובצד השני בגדים וצעצועים כחולים לבנים. ואם אני רוצה צהוב? או ירוק? או אולי כתום? היה קשה למצוא.
ככל שאלה גדלה שמתי לב יותר ויותר להסללה המגדרית שהחברה שלנו יצרה. בנות לובשות ורוד ומשחקות בבובות ובנים לובשים כחול ומשחקים במכוניות.
אז אחרי ההקדמה הנדושה והלעוסה הזו אני רוצה לפרגן למשפחה שלי!
השבת חגגנו לאלה יום הולדת 6. כמה ימים לפני כן אבא שלי התקשר לשאול מה היא רוצה במתנה והיא הפטירה באגביות "רובוט עם שלט". אמרתי לו "תזרום". הוא זרם.
אז אלה קיבלה רובוטריק שחור על שלט, שהופך לאוטו בלחיצת כפתור! כזה עוד לא ראיתי! זה הזכיר לי כמה אהבתי "רובוטריקים" כשהייתי קטנה ואיך אופטימוס פריים היה מודל החיקוי שלי ובמבלבי היה הכי חמוד כי הוא הזכיר לי דבורה.
היא קיבלה גם ערכות יצירה וחרוזים אבל הרובוטריק היה ההי-לייט של המסיבה. מיד שמנו בטריות בשלט וכולנו התלהבנו לראות אותו נוסע ברחבי הבית והופך ממכונית ספורט מגניבה לרובוטריק קשוח וחוזר חלילה. ואף אחד לא אמר קלישאות בסגנון "אבל רובוטריקים זה של בנים", כי אצלנו במשפחה אין "של בנים" ו"של בנות".
אנחנו משפחה די סולידית. אנחנו לא הרפתקנים, לא חובבי אקסטרים, אנחנו לא עושים דברים קיצוניים או דברים שמדברים עליהם בחדשות. אבל יש משהו בפתיחות של המשפחה שלי שקשה לי להסביר במילים, מן התעלמות מודעת ממוסכמות חברתיות שלא תורמות מאום לחברה. זה לא שנלביש לילד שמלת מלמלה ורודה ולילדה טוקסידו שחור. זה פשוט באמת לא אישיו. ורק כשראיתי איך בחוץ זה כן אישיו הבנתי עד כמה אצלנו זה לא.
אני חושבת על הבגדים והצעצועים שהיו לי ולאחיותי: בודדים הם הבגדים ה"ורודים" שהיו לי. היו לי בגדים בכל הצבעים. גם "של בנים" וגם "של בנות". היו לי בובות ומכוניות ובשכונה שיחקנו כדורגל וברביות.
אני לא יודעת אם אצל אחרים זה גם היה כך. אולי זה פשוט דור כזה, ששיחקו במה שהיה ולבשו מה שהיה ולא התעסקו ב"בנים בנות" פשוט כי לא היה היצע כל כך רחב, או שהיינו עסוקים בחיים עצמם.
הבית שגדלתי בו הוא לא בית פמיניסטי במובן המקובל כיום. אף אחד לא דחף אותי להיות קרבית אבל גם לא קנו לי איפור ונעלי עקב. לא שלחו אותי לחוג איגרוף ולא עשו לי פן במספרה.
גדלתי בבית עם תפיסה מאוד אוזנת. המסר, אף שמעולם לא הושם במילים ולא הוגדר באופן רשמי, היה שיש הבדל בין בנים לבנות. יש הבדלים פיזיולוגים ויש הבדלים התנהגותיים, וזה טוב וחשוב שיש הבדלים כאלה ואין צורך להתעלם מהם ולהעלים אותם. ההבדלים האלו לא עושים אף אחד ליותר טוב או פחות טוב. הם פשוט עושים אותנו שונים. אנחנו משלימים אחד את השני ובעזרת השוני הזה שכל אחד מאיתנו מביא איתו אנחנו יכולים ליצור מציאות מגוונת, כאשר כל אחד תורם מכישוריו ויכולותיו.
אני מניחה שהמוכר בחנות היה מופתע כשאבא שלי אמר לו שהרובוטריק מיועד לילדה ולא לילד. ואני מניחה שאבא שלי מודע לכך. ואני מניחה שזה שעשע אותו. אבל זו בדיוק ההתעלמות שאני מדברת עליה. משם בדיוק מגיעה ההתנהלות הלא מגדרית אצלי במשפחתון.
במשפחתון שלי יש שני בנים ושתי בנות. כשהם משחקים יחד אני רואה שכולם נהנים להשכיב בובה במיטה ולכסות אותה ובאותה מידה נהנים להסיע אוטו במהירות או לדפוק בפטיש (שמיועד לילדים כמובן). אני לעולם לא מכוונת אותם למשחקים שלכאורה מתאימים להם מבחינה מגדרית. הם מבשלים ומתחפשים ורוכבים על הבימבה. ואז אחד הילדים מספר שקנו לו תחתונים של סמי הכבאי ותמר שלי מבקשת גם, מה שזורק אותי חזרה למציאות של ימינו: אין תחתונים של סמי הכבאי לבנות. רוצה של נסיכות במקום?
